לפני שמאבחנים הפרעת קשב או לקות למידה צריך לוודא שהתסמינים אינם נובעים מהפרעות ובעיות אחרות לדוגמה: מצב רגשי מבלבל שהילד נמצא בו, שינויים במבנה המשפחתי, לעיתים המצב בכיתה אינו מאפשר קשב, לעיתים המורה אינה מספיק מקצועית בכדי ללמד. 
לצערי לעיתים מערכת החינוך ממהרת לתת אבחנות שגויות, שמתבססות על תפקוד התלמיד בסביבת לימוד, שהיא בלתי אפשרית ללמידה. ממהרים להמליץ להורים על אבחונים מיותרים, שמלחיצים את ההורים ומשאירים בתלמיד תחושה של "חסר יכולת". לצערי האבחונים אבדו מזמן את המטרה שנועדו לה, הפכו להיות תעשיה מגלגלת כספים: ההורים והתלמידים משלמים למכון שמבצע את האבחון והמכון מספק להם אוסף המלצות להתאמות (הקלות) מול מערכת החינוך: תוספת זמן בבחינות, פיצול הבחינה, שיעורי תגבור בהוראה מתקנת, התעלמות משגיאות כתיב, תוכנית לימודים אישית, טיפול רגשי במסגרת בית הספר, שימוש במחשבון, שימוש במילונית.
תלמידי החטיבה והתיכון משיגים בעזרת תשלום לאבחון תוספת זמן של  25% ברור שזה עסק משתלם לכולם: למכוני האבחון, לתלמידים וגם לבתי הספר שמצליחים להעלות את ממוצע ציוני הבגרות בזכות ההקלות ובעיקר בזכות תוספת הזמן לבחינות הבגרות שמקבלים התלמידים.

לעומתם תלמידי היסודי עלולים להשיג מהאבחון דבר אחד בלבד, אישור לוותר על הלמידה:
יועצת בית הספר מקבלת את האבחון, מתכנסת ועדת שילוב שלאחריה מעבירים את האחריות מאגף "החינוך הרגיל" לאגף "החינוך המיוחד". מציעים להורים "שילוב",  שנראה כפתרון קסם, אבל מה שלא מספרים להם זה ש"תוכנית  השילוב"  סובלת בדיוק מאותן הבעיות: מחסור במורים ושיעורי מתי"א שברובם אינם מתקיימים, כך שבסופו של דבר התלמיד יוצא מופסד מכל הכיוונים. רק המערכת מרוויחה מכך, שכן היא כבר לא "אשמה" בכך שהתלמיד לא השיג את היעדים, כי הוא לומד ע"פ תכנית אישית ומתקדם בקצב שמותאם לו. לצערי אין באמת מעקב על "התוכנית האישית", בכל שנה מורי המתי"א ממלאים טבלאות בשיטת "העתק הדבק". ואין באמת התקדמות, כי אין באמת למידה אישית במסלול השילוב (כפי שכבר אמרנו: עומס בתלמידים הזקוקים לסיוע , מחסור במורים, חוסר מקצועיות). תוכניות השילוב מייצרת "שקט שקרי": הפיקוח לא בא בטענות למורים על ההישגים הנמוכים בכיתה, והמורים אינם מציקים להורים שהתלמיד אינו מתקדם ביחס לבני גילו.

חשוב לציין שבמקרים של לקויות למידה אמיתיות או במקרים של הפרעת קשב וריכוז קשה חשוב לבצע אבחון בכדי שהילד ילמד בסביבה שמתאימה לו ביותר. לאחר השיעורים הראשונים במרכז הלמידה, אני יכולה להתרשם האם התלמיד סובל מלקות למידה,  מהפרעת קשב וריכוז או משניהם יחד. בשונה מהסביבה הכיתתית בבית הספר, הכיתות במרכז הלמידה הם סביבת למידה סטרילית ללא הסחות דעת, מה שמאפשר להתרשם מאופן הלמידה בצורה ניטרלית שאינה מושפעת מהסביבה הלימודית הרועשת שבכיתות בית ספר.

לפני ביצוע אבחון בכיתות הנמוכות חשוב להגדיר עם ההורים מה מטרת האבחון, לדוגמה: העברה למסגרת חינוכית מתאימה ללקות הלמידה, העברה לתוכנית שילוב (מעבר לתוכנית לימודים אישית במסגרת בית הספר), טיפול תרופתי, שיעורים בהוראה מותאמת (הוראה מתקנת), התאמות במבחנים (תוספת זמן במבחנים, חלוקת הבחינה לחלקים קטנים, הבחנות בסיבה שקטה, הקראת הבחינה), אישור שימוש במחשבון, אישור שימוש במילונית (באנגלית), התעלמות משגיאות כתיב (אנגלית ועברית), ישיבה בקדמת הכיתה, אישור יציאה להפסקות רעננון.

הדרך הנכוונה להתייחס לאבחון היא בהתאם למטרה שמעוניינים להשיג באמצעותו. חשוב לציין ולהדגיש שהאבחונים רחוקים מלהיות כלי להערכת תפקודי המוח או כלי לניבוי הישגי התלמיד בעתיד. הורים רבים נוטים לייחס לאבחונים חשיבות ייתר, אני חוזרת ומדגישה שאבחון אינו דומה לבדיקה רפואית לאיתור מחלה כלשהי. האבחון הוא כלי הערכה המתבסס על מבחנים להערכת תפקוד התלמיד ביחס לבני גילו ביום המסוים שבו נעשו המבחנים. ולכן אבחון אינו יכול לאמת באופן וודאי לקות למידה או הפרעת קשב, במקרה הטוב הוא יכול להעלות חשד ותו לא. הסיבות לביצועים נמוכים בזמן הבחינה יכולות להיות מגוונות ולאו דווקא ממקורות אורגניים: לדוגמה פערים בקריאה ובכתיבה עקב חסכים בלמידה בתקופת הקורונה או תפקודי זיכרון נמוכים בגלל מצב רגשי (בעיות חינוכיות, לחץ, חוסר מוטיבציה או התרגשות בזמן האבחון) או בגלל מצב פיזי (הילד לא חש בטוב בזמן האבחון).

אבחונים שנעשים ללא מטרה, עלולים לגרום לעוגמת נפש הן להורים והן לתלמידים: לצערי לא פעם שמעתי את המשפט: "ראית איזה ילד יצא לי ע"פ האבחון" או תלמיד שאמר לי : "האבחון הראה שאני לא חכם".