האם נכון לשתף את בית הספר בדברים שאנחנו כבר יודעים? או עדיף להמתין בסבלנות בתקווה שהבעיה תעלם בבית הספר?
במידה ולילדכם הייתה חלילה בעיה פיזיולוגית קלה, האם לרגע הייתם חושבים, שאולי לא כדאי לשתף את המורה לספורט, אולי היא לא תרגיש? ואולי הוא יצליח כמו כולם? - ברור שלא!

חשוב, שהמורה תדע, שאסור לו לעבור את קצה גבול היכולת, זה עלול להיות מסוכן.
אז מדוע, כשמדובר בבעיה רגשית, התפתחותית, קשב או כל קושי אחר, שאין לו סממנים פיזיים, אנחנו מתלבטים? זה בדיוק אותו הדבר וזה לא פחות מסוכן: גם כאן יש קצה, שמסוכן לחצות. אחרת נגרום לצלקות, משברים, סבל בית ספרי מתמשך של 12 שנים. 

״אנחנו חוששים שיחשבו שהוא שונה... חוששים שהוא ירגיש שונה... לא רוצים שיוותרו עליו... חוששים שלא יתנו לו הזדמנות... לא רוצים שיגידו שזה בגלל ש... ואולי הוא יסתדר והכל יהיה בסדר?״. 

חשוב לדעת, שהבעיות מתעוררות דווקא כשלא מספרים. ואני רוצה להתחיל בניפוץ אשליות: 
1. אין סודות:

ברוב המקרים עובר מידע כאשר עוברים ממסגרת חינוך אחת לאחרת: לדוגמה כאשר הילד עולה לכיתה א' הצוות החינוכי מבקר בגני הילדים, צופה בקטנטנים ומשוחח עם הגננות והסייעות. המידע היחיד, שאינו עובר (וזאת כבר עברה פלילית), הוא המידע שנמסר לשרות הפסיכולוגי. 

2. הקשיים אינם נעלמים כאשר עוברים למסגרת חינוכית אחרת:

בסופו של דבר פרופיל המורים ופרופיל התלמידים זהה ואין הבדלים בין בתי הספר (הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר) והקושי הוא יחסי ויעבור גם למסגרת החדשה. 
כאשר מדובר במעבר מהגן לבית הספר, מהיסודי לחטיבה או מהחטיבה לתיכון, סביר להניח שהקשיים רק יתגברו ויתעצמו, שכן מדובר במעבר למסגרת מאתגרת יותר. הדרישות בכיתה גבוהות יותר מאשר בגן: גבולות נוקשים יותר, קשב ארוך יותר, מוטוריקה עדינה (רוב הזמן כותבים), יכולות שפתיות (הבעה בע״פ ובכתב), יכולות חשיבה גבוהות וכמובן הכי חשוב ביטחון עצמי וכישורים חברתיים טובים. הדרישות בחטיבת הביניים גבוהות יותר מאשר בבתי הספר היסודי. והדרישות בתיכוניים גבוהות יותר מאשר בחטיבות הביניים.

3. אי אפשר להסתיר את הקשיים לא מהמורים ולא מהחברים לכיתה:

כל אמא, שתדע לשאול את השאלות הנכונות תקבל את התשובות: ״חמודי יש ילדים, שלדעתך קשה להם בכיתה?...איך אתה יודע, שקשה להם?״. אם הילדים מרגישים, שדני בוכה קצת יותר מהאחרים, או שהוא מרביץ לפעמים וכל הזמן מבקש לצאת לשירותים ושהוא לא מצליח לכתוב, לגזור או להוציא את הציוד מהילקוט, אז ברור שגם המורה תבחין בקושי.  גם מורה, שאינה מקצועית, רואה לפניה קבוצת ילדים. כבר בהתחלה זה די בולט למי מהם קשה יותר לשמור על קשב, לכתוב, להתבטא או להשתלב בקבוצה. אני מזמינה אתכם לניסוי קטן: אם תזמינו הביתה קבוצה של עשרה ילדים למשחק משותף ותצפו בהם מהצד, האם לא תצליחו לנחש למי מהם קשה יותר מאשר לאחרים?

4. לא תמיד יש מורה שמסוגלת להתמודד עם השילוב:

מקצועיות המורה אינה נמדדת רק בזיהוי הקושי (זה קל). מקצועיות המורה נמדדת ביכולת לתת מענה לצרכי הילד, למיצוי היכולות ולשילובו בכיתה חברתית ולימודית. ואל תתבלבלו, גם אם לומדים בכיתה רק 30 תלמידים, בכל יום ובכל שיעור נושא השילוב מאתגר מחדש.

לרוב המורות בחינוך הרגיל, אין הכשרה בחינוך המיוחד (הן לא אשמות, הן פשוט לא יודעות. בסמינר יש הפרדה בין לימודי החינוך הרגיל ללימודי החינוך המיוחד). כלומר אין להן את הידע והכלים להתמודד ולקדם ילדים בעלי קשיים מיוחדים הלומדים בכיתה רגילה. 

5. אין ילדים מושלמים בעולם (אולי רק הילדים של השכנים...) וגם לא בכיתה: 

פגשתי והכרתי כל כך הרבה ילדים. זה רק נדמה, שאצל האחרים הכול תמיד בסדר. ההסתרה גורמת לילד להתבייש במי שהוא.

​

מה יקרה אם לא נספר למורה? 
במקרה של תלמידים צעירים, אני מנחשת, שבחודש הראשון ללימודים הטלפון יצלצל ואז היא תספר לכם, שהיא מבחינה בקושי. היא תזמין אתכם לשיחה ותצפה לשיתוף פעולה. אבל לפני השיחה הוא יתלונן על כאבי בטן ולא ירצה ללכת לבית הספר... יכעסו עליו, שהוא מפריע בכיתה, לא כותב בחוברת, מציק לילדים ומרביץ לפעמים (תסכול...כולם מצליחים ורק הוא לא מצליח. נדמה לו, שמעליבים אותו ולפעמים הוא צודק...). ויהיו גם הורים, שיתקשרו למורה ויבקשו שהוא לא ישב ליד הילד שלהם. והילדים יתחילו להתרחק ״המורה אני לא רוצה לשבת ליד...הוא מציק לי״. 
בשלב מסוים המורה תערב את היועצת, שתספר לה בשיחת מסדרון את מה שהיא יודעת, מהשיחה ההיא עם הגננת ("הגננת אמרה, שגם בגן זה היה כך...וההורים אומרים. שבגן הכול היה בסדר"). ואז הצוות יתחיל לנחש למה ההורים לא מספרים: יתקבל הרושם, שאתם הורים גרועים ש...שהילד מוזנח ולא מטופל...שלהורים שלו לא אכפת ממנו... (תבינו גם את הצוות, אף אחד לא סיפק להם את התמונה המלאה, הם מנסים לחבר רמזים והאינסטינקט הבסיסי הוא להאשים את ההורים). כל מה שחשבתם שיקרה אם תספרו, יקרה במידה ולא תספרו. ואז אתם תכעסו על המורה ועל בית הספר, שלא מצליחים להתמודד עם הבעיה (ואולי אף תכעסו ותצאו מהכלים וזה רק יחזק את הרושם המוטעה...). 
בינתיים אזל התקציב, כי ועדות השילוב כבר החליטו לתת את סל השירותים לתלמידים האחרים, שהוריהם דווחו על הקשיים (בירוקרטיה...).
וילדכם, הוא הפסיד את מה שיכול היה לקבל ע״פ חוק: מורה להוראה מתקנת, טיפול רגשי ועוד דברים שנמצאים בסל שילוב ויכולים לעזור לו מאוד. גם אם ילדכם מטופל באופן פרטי בשעות אחר הצהריים, חשוב שיקבל את המשאבים הללו גם בזמן בית הספר. קצת יותר תשומת לב ואמפתיה בזמן הלימודים רק יכולה להועיל ולהקל על הקשיים.

 מה יקרה אם נספר למורה? 
בתום אספת ההורים הראשונה, ניזום שיחה קצרה ונבקש לקבוע פגישה. בפגישה נספר על הקשיים הידועים לנו ונשתף בכמה טיפים שמניסיוננו יכולים לעזור (הרי ברוב המקרים, אנחנו ההורים מכירים את הילדים שלנו הכי טוב מכולם). לפעמים הפתרון יכול להיות פשוט כמו לשבת בקדמת הכיתה, בכדי שהמורה תוכל להשגיח מקרוב ולעזור כשצריך, או לשבת בסמוך לחבר טוב שמכיר אותו ויכול לעזור. המורה יכולה לשלוח אותו למשימות מאווררות (כמו למסור פתק למזכירות), שיפיגו קצת את הלחץ בזמן שקשה לו. 
היא תדע, שלא להתקשר אליכם בכל פעם, שכואבת לו הבטן. היא תדע להקדיש לו קצת יותר תשומת לב. והכי חשוב, היא תדע שהילד בטיפול, שעומדים מאחוריו הורים רציניים. היא תדע שיש לה כתובת - היא יכולה לפנות אליכם, לשתף וליידע בתהליכים (כשקשה לו בכיתה, קשה גם למורה. תרצו שהמורה תתייעץ גם אתכם ולא רק עם צוות בית הספר. אווירה פתוחה ושיתופית עדיפה על תחושה של סודיות וניחושים). 
אם יש בידכם אבחון, חשוב להעבירו למורה. האבחון מכיל המלצות לצוות החינוכי. וגם מאפשר לכם להבטיח שילדכם יקבל את הזכויות המגיעות לו (אתם הרי משלמים מיסים, אז למה לא לקבל את מה שמגיע לכם).  
אם המורה מקצועית - הרווחתם בכך שספרתם: הקשיים יתקבלו בהבנה. ילדכם בידיים טובות ובשיתוף פעולה נכון השמיים הם הגבול והדברים יסתדרו. 
אם נפלתם על מורה פחות מנוסה – חשוב עוד יותר לדווח על הקשיים: מורה פחות מנוסה תתקשה להתמודד עם האתגרים בכיתה. גם מורות יכולות לצאת מהכלים...וזה קורה לא מעט לצערי (40 תלמידים בכיתה, חוסר ידע, לחץ לסיים את חוברות הלימוד..). במצב כזה תזדקקו לעזרת בית הספר ולמשאבים המגיעים לכם בסל השילוב, בכדי שהוא יצליח לשרוד את יום הלימודים הארוך. 
הורים יקרים, עד שנזכה במערכת חינוך אוטופית, חשוב שנדע לבחור באסטרטגיה הנכונה אל מול בית הספר, בכדי שלילדנו יהיה הכי טוב שאפשר.